עונת ה"We Believe" של ה- Warriors

We Believe

אני מעוניין לחרוג מעט מהעניינים הבוערים של עונת המלפפונים ב- NBA, ולהביט בערגה ב- Warriors של שנת 2007, שמכונה בפי האוהדים המקומיים: שנת ה- "We Believe". הסיפור המלא מתחיל בפברואר 2005 כאשר ה- Warriors העבירו בטרייד את הרכז שלהם, ספידי קלקסטון, לניו אורלינס תמורת ברון דייויס, רכז חזק ומוכשר שהיה פעמיים אול-סטאר, אך עדיין צעיר – רק בן 25. ההתחלה של דייויס היתה מצויינת, אבל עקב מאזן גרוע לפני הטרייד, ובעיקר עקב סגל שחקנים מוגבל לצידו, הקבוצה לא הגיעה לפלייאוף.

למרות קו אחורי אטרקטיבי, עם דייויס כרכז וג'ייסון ריצ'ארדסון כקלע, הקבוצה עדיין נשארה מחוץ לפלייאוף ב- 2006. הרבה אוהדים התאכזבו. היתה תחושה כי הקבוצה היתה צריכה להיות טובה יותר, אבל עם יד על הלב, חוץ מקו אחורי איכותי לא היה ל- Warriors הרבה מה להציע. אני זוכר שריצ'ארדסון קנה עמוד בעיתון והתנצל בפני האוהדים על הכישלון להגיע לפלייאוף. אבל גם העונה הבאה התחילה בכל ענות חלושה.

התפנית הגדולה קרתה בינואר 2007. ה- Warriors שלחו בטרייד את מייק דנליבי וטרוי מרפי לאינדיאנה. כך הצליחו להיפטר משני שחקנים מוגבלים בהתקפה, חלשים מבחינה אתלטית וגרועים בהגנה. בתמורה קיבלו את אל הרינגטון וסטיבן ג'קסון. בעיסקה, אגב, היו מעורבים ארבעה שחקנים נוספים, אחד מהם מוכר מאוד לאוהדי הכדורסל בישראל – שאראס, שהפך למנופף מגבות ב- Warriors בשארית העונה. כולם דיברו בהתחלה על אל הרינגטון, שחקן גבוה ומוכשר בעל יד רכה שיכול לקלוע שלשות, אבל הקלף החשוב ביותר היה סטיבן ג'קסון. ג'קסון שחקן קשוח, חכם, שומר מצויין, מוסר מצויין, ובניגוד להרינגטון, לא פוחד לעשות מהלכים גדולים במשחקים גדולים. טרייד נהדר ל- Warriors.

התוצאות לא איחרו לבוא. ה- Warriors, שפתחו את העונה בצליעה, ובינואר היו מחוץ לתמונת הפלייאוף, החלו לנצח ולטפס מעלה מעלה בטבלת המערב. לאינדיאנה קרה בדיוק ההיפך: מקבוצת פלייאוף היא הדרדרה מטה במזרח וסיימה את העונה עם הפנים ללוטרי, הגרלת הדראפט.

אותה שנה, 2007, היתה תחת שליטה מוחלטת של דאלאס בליגה. לאחר ששנה קודם, ב-2006, דאלאס שמטה יתרון 2-0 בגמר והפסידה להופעת יחיד מדהימה של דוויין ווייד, הסתערו המאבריקס על הליגה ב- 2007, שלטו ללא עוררין וסיימו במאזן הטוב בליגה באותה שנה, עם 67 ניצחונות. עת התקרבה העונה הרגילה לישורת האחרונה, בדאלאס, שהבטיחה את יתרון הבייתיות לאורך כל הפלייאוף, נתנו לשחקנים לנוח. באותו זמן ה- Warriors נלחמו על המקום ה-8 במערב, שמקנה את הכרטיס האחרון לפלייאוף. ניצחון משכנע במשחק האחרון של העונה הבטיח זאת, וה- Warriors מצאו את עצמם בפלייאוף לאחר העדרות של 12 שנים, בצורת הפלייאוף הארוכה בתולדות המועדון, הארוכה ביותר באותה תקופה, והשניה באורכה אי פעם, מבין כל קבוצות ה- NBA. אגב, השנה מינסוטה השוותה את "הישג" הזה, כך שה- Warriors חולקים את הכבוד בצוותא עם הטימבר-וולבס.  הבצורת הארוכה בהיסטוריה שייכת, איך לא, לקליפרס – 15 שנים, בין 1976-1991.

ניתן היה לצפות שהופעת פלייאוף ראשונה לאחר 12 שנים של העדרות תיצור באז  גדול סביב הקבוצה, ואכן כך היה. במהלך הבצורת הארוכה, אוהדים של ה- Warriors יצרו לעצמם מוניטין של אוהדים נאמנים שתומכים בקבוצה בכל מקרה, הצלחה או כישלון. ההתרגשות היתה גדולה.

למרות שהמקום השמיני העניק ל- Warriors מפגש עם דאלאס האימתנית, התחושה היתה שזו משימה אפשרית בהחלט. בעונה הרגילה ה- Warriors ניצחו את דאלאס שלוש פעמים בארבעה משחקים, ולמרות שהיה ברור לכולם שדאלאס טובה בהרבה, לא מעט פרשנים חשבו שיש ל- Warriors יתרון ב- match up מולם. היתה אופטימיות, לכאורה בניגוד לכל הסיכויים.

במשחקי פלייאוף ב- NBA, כבר שנים נהוג לתת לכל הצופים חולצה, כך שכל הקהל "צבוע" באותו הצבע. הדבר מחשמל את האוירה ואולי אף מרתיע מעט את הקבוצה האורחת. על החולצות הללו יש בדר"כ הדפס של לוגו או של סלוגן כזה או אחר. ה- Warriors של 2007, עם כל האופטימיות שאפפה אותם, בחרו בסלוגן "We Believe".

מה אומר ומה אוסיף. בניגוד לעליונות הברורה של המאבריקס, ה- Warriors ניצחו את הסידרה בצורה משכנעת. דון נלסון, המאמן, ניצח על התזמורת שהרבתה לקלוע שלשות ולשחק משחק מהיר ושוטף, יפה לעין ושובה לב. מונטה אליס הצעיר טיפה נחנק, גם לאל הרינגטון רעדו הידים, אבל כמו שנלסון הצהיר: "אני לא אחכה להם". ה- Warriors קיבלו תרומה נהדרת ממאט בארנס, מייקל פיטריוס, ג'יסון ריצ'ארדסון וסטיבן ג'קסון, כשמעל כולם מככב ברון דייוייס, שהוכתר ע"י צ'ארלס בארקלי כ- MVP של הסיבוב הראשון. 4-2 ל- Warriors ונוקאוט למדורגת ראשונה.

ההמשך היה פחות מוצלח. בסיבוב השני ה- Warriors נכנעו ליוטה. ברון דייויס, הכוכב הגדול, היה פחות טוב מהרכז הצעיר של יוטה, דרון וויליאמס, והריצה החלומית של ה- Warriors נעצרה. ההמשך היה גרוע אף יותר: בליל הדראפט ג'ייסון ריצ'ארדסון הועבר בטרייד עבור ברנדן רייט, שחקן מוגבל שזה עתה נבחר כרוקי. ריצ'ארדסון, קלע נהדר, פעמיים אלוף ההטבעות ומי שהיה נקודת אור בודדת בכל השנים החשוכות, עבר לשארלוט. מעבר להיותו סמל ואהוב הקהל, היה לו חלק גדול בהצלחה של הקבוצה ב- 2007. הסיבה לטרייד היתה הרצון לחסוך את המשכורת הגבוהה של ריצ'ארדסון ולפנות מקום תחת תיקרת השכר. כמו כן, ל- Warriors היה שחקן צעיר ומבטיח באותה עמדה: קלנה אזבוקי. עם כל הכבוד לסיבות הנ"ל, לאחר שני טריידים נהדרים, נראה היה שמשהו בקבלת ההחלטות השתבש. ואכן, ב- 2008, למרות מאזן איכותי של 48 ניצחונות לעומת 34 הפסדים, הקבוצה לא הגיעה לפלייאוף. אגב, זהו המאזן הטוב ביותר עבור קבוצה שלא מגיעה לפלייאוף במתכונת הנוכחית של ה- NBA.

בשנה שלאחר מכן דייויס חתם בקליפרס והקבוצה החלה להתפרק. אט אט המושכות הופקדו בידיו של מונטה אליס, קלע אתלטי אך נמוך יחסית לשחקנים אחרים בעמדה שלו. אליס היה המלך הבלתי מעורער במשך מספר שנים, בהם סיפק לא מעט רגעים מלהיבים, מהלכים אקרובטים וסלי ניצחון. למרות זאת, הקבוצה תחת הנהגתו חזרה להימנות על נמושות הליגה. מונטה אליס הועבר בטרייד בפברואר 2012 למילווקי. זהו אולי הטרייד המעניין ביותר מכל הטריידים שהזכרתי בפוסט הזה, ולסיפור שמאחוריו אקדיש את הפוסט הבא.

בשנים האחרונות, ובעיקר בשנתיים האחרונות, ה- Warriors פינקו את האוהדים והרגילו אותנו להצלחות מסחררות ושבירת שיאים. עם כל האהדה שיש לי לקבוצה הנהדרת הנוכחית, תמיד אביט בחיוך אחורה ל- 2007, שנת ה- We Believe.

ה- Warriors בעונה הבאה

Andrew Bogut

התמונה מתחילה להתבהר. ה- Warriors מתחזקים באחד מארבעת השחקנים הטובים בעולם, אבל בתמורה נאלצים להיפרד מהרבה חלקים מהותיים בפאזל הנהדר שלהם בשנתיים האחרונות. במידה רבה, ניתן לאמר כי הם בונים קבוצה חדשה. החדשות הטובות הן שהבסיס האיכותי ביותר נשאר: קארי, תומפסון, גרין ואיגודלה נשארים. גם שון ליוינגסטון נשאר. עוד אקדיש פוסטים בהמשך לחברה האלה. על גרין אפשר לכתוב ספר. בינתיים, אני רוצה לדבר על השחקנים שעזבו כדי לפנות מקום לשכר של דוראנט, וגם קצת על הפנים החדשים בקבוצה.

אנדרו בוגוט:

מבחינת התרומה להצלחת הקבוצה, זוהי האבידה הגדולה מכולם. בוגוט היה העוגן ההגנתי שסיפק חסימות ושינה זריקות אחרי שההגנה נכנעה לחדירה או הנעת כדור. בוגוט הוא איש גדול, ולמרות שאינו אתלטי במיוחד, התזמון שלו לחסימות הוא מהטובים בליגה. אולי הכי טוב. גם בהתקפה, למרות היותו מוגבל, התרומה שלו בחסימות לקלעים ומסירות לשחקים שחותכים לסל היתה אדירה.

ניתן לשער שעם הצטרפות דוראנט ההתקפה תשתפר. סימן השאלה הגדול ביותר של ה- Warriors בעונה הבאה, מעבר להשתלבות של KD, הוא כיצד יצליחו למלא את החלל שנוצר בהגנה. גרין עדיין בתמונה, והוא שחקן הגנה נהדר, יותר טוב מבוגוט, אבל אין לו את הגובה והנפח של הסנטר. זה יהיה אתגר לא פשוט.

הריסון בארנס:

מבחינת הפוטנציאל הטמון בו, זהו השחקן המוכשר ביותר מכל אלו שעוזבים. בשנה הבאה, אגב, הוא ישתף פעולה עם בוגוט בדאלאס, יחד עם סת' קארי, אח של. בשנה הבאה גם אולי נראה בפעם הראשונה אם מדובר בכוכב או שחקן משלים.

אחרי עונת רוקי מצויינת, בעונה השניה חווה דעיכה קלה כשעלה מהספסל עקב הצטרפות איגודלה. בעונות השלישית והרביעית, חזר לחמישיה הפותחת אצל סטיב קר, והפך את איגודלה לכוח הראשי בחמישיה השניה. בתום העונה השלישית בארנס דחה הצעה לחוזה דומה לזה שהוצע לדריימונד גרין, כך שאת כל השנה הרביעית שלו העביר כשחוזה עתידי מרחף מעליו. העונה הזו היתה אולי המאכזבת מכל העונות הקודמות שלו. בתחילת העונה סובב את הקרסול ונעדר מהרבה משחקים, בהם הקבוצה הסתדרה מצויין בלעדיו. בעיקר בזכות ברנדון ראש. כשחזר, אולי בגלל היציאה מהקצב, אולי בגלל הלחץ של החוזה, הוא איכזב לא מעט. הקליעה מבחוץ לא עבדה, ולמרות שהקבוצה המשיכה לנצח, לכולם היה ברור שהריסון בארנס לא פוגע. הוא אמנם קלע כמה סלים גדולים, כולל סל ניצחון נגד פילדלפיה, אבל באופן כללי היה חלש.

מבחינת כישרון, יש הסכמה כמעט גורפת שבארנס יכול להיות כוכב. בקבוצה עם קארי ותומפסון, נראה היה שנוח לו לנגן כינור שלישי. כשגרין הפך לחוליה השלישית החזקה בקבוצה, הפך בכיף לכינור רביעי. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, ולא דרש את הכדור.

בארנס הוא שחקן אתלטי, עם קליעה שהיתה אמינה לא פעם. הוא יכול לסדר לעצמו מצב קליעה מתי שבא לו. הוא יכול לחדור לסל ולהטביע על הראש של הרבה סנטרים בליגה. בשנה הבאה, כשלצידו נוביצקי המזדקן, הוא עשוי למצוא את עצמו אופציה ראשונה או שניה בהתקפה. מי שעד היום היה חידה לא פתורה, יתגלה בשנה הבאה ככוכב שדורש את הכדור ולוקח על עצמו את המשחק, או כשחקן משלים איכותי שלא מעוניין בלחץ.

אם יוטל עלי ללמד קטגוריה על בארנס, הייתי מתמקד בעובדה שההתפתחות שלו כשחקן היתה מאכזבת. בעוד שחבריו לקבוצה, קארי תומפסון וגרין, חזרו מחופשות הקיץ כל שנה טובים יותר בצורה משמעותית, התחושה היתה שהוא דורך במקום. עם זאת, למדתי לאהוב את הריסון בארנס בארבע השנים האחרונות. בעונה האחרונה, החלשה בקריירה הקצרה שלו, הוא התראיין על בסיס שבועי ברדיו המקומי. מדובר באיש צעיר אינטיליגנטי, שמטיב להתנסח. יהיה מעניין לעקוב אחריו בשנה הבאה.

מוריס ספיידס:

מי שידוע בכינויו "מו באקטס" היה אחד מאהובי הקהל. כשהוא היה חם, מו באקטס היה הקלעי השלישי באיכותו בקבוצה, אחרי הספלאש ברודרס. ספיידס הוא סנטר, גבוה שאוהב לשחק רחוק מהסל ואף לקלוע שלשות. עקב היותו שחקן הגנה בינוני, ועקב ריבוי סנטרים הגנתיים טובים יותר (בוגוט, אזילי, ואפילו מקאדו), בהרבה משחקים לא שותף כלל. סטיב קר הרבה להתמש בו בצורה מוגבלת. הוא הכניס אותו לבדוק אם היד חמה. אם החטיא את 3 הזריקות הראשונות, יותר לא ראה פרקט. לעומת זאת, אם הקליעות נכנסו, הוא היה נשאר להרבה דקות. בשנתיים האחרונות היו מספר נצחונות שממש רשומים על שמו. שיתוף הפעולה שלו עם ליוינגסטון, שהתחיל עוד בקליבלנד, היה פנטסטי. מו גם בעל חוש טוב לסחוט עבירות תוקף, ויודע איך להלהיב את הקהל.

בגלל שסטיב קר לא סמך עליו הגנתית, בפלייאוף התרומה שלו היתה מאוד מוגבלת. בדיעבד, לדעתי זאת היתה אחת הטעויות של קר. עצוב לי לראות את מו עוזב, בעיקר לקליפרס, היריבה העיקרית של ה- Warriors באיזור הפסיפי. אני בטוח שהוא יקבל תשועות כשיחזור כשחקן בקבוצה אורחת.

ברנדון ראש:

אם כבר מדברים על שחקנים שלא שיחקו מספיק בפלייאוף, שמו של ברנדון ראש עולה מיד. כשהריסון בארנס היה פצוע במהלך העונה, ברנדון פתח בחמישיה, על מנת לשמר את הרוטציה הקבועה, כשאיגודלה עולה מהספסל.

זו היתה הצלחה מסחררת. ראש קלע באחוזים גבוהים ושיחק היטב בהגנה. ראש הוא מה שנהוג לכנות "שחקן שמשחק בתוך עצמו", כלומר: מודע למגבלות של עצמו ולא מנסה לעשות דברים שבהם הוא צפוי להיכשל. הוא לקח החלטות טובות ונהנה מהרבה זריקות פנויות עקב השמירה על קארי ותומפסון. חסרונו של בארנס, שחקן מוכשר ממנו בהרבה, לא הורגש.

בפלייאוף ראש כמעט ולא שיחק בדקות מהותיות. חבל. עקב החולשה של בארנס, היה אולי כדאי לנסות אותו. בשנה הבאה במיניסוטה.

פסטוט אזילי:

שחקן גבוה עם פוטנציאל. עזר מאוד בהגנה, ונתן תרומה מהותית בגמר נגד קליבלנד ב- 2015, כשה- Warriors ניצחו. גם השנה היה נהדר בהגנה נגד אוקלהומה בפלייאוף. למרות זאת, לדעתי חסרונו לא יורגש יותר מדי. לאזילי יכולות פיזיות נהדרות, שחקן גבוה, אתלטי וחזק, אבל אין לו "ידיים טובות", כלומר: הוא לא יצליח לתפוס מסירות קשות וירבה לאבד כדורים. הוא גם מרבה להיפצע ולהעדר לתקופות ארוכות.

אזילי עדיין צעיר, ובהחלט יתכן שתהיה לו קריירה נפלאה, בעיקר אם ישאר בריא. בשנה הבאה בפורטלנד.

ליאנדרו ברבוסה:

מי שהתפרסם לראשונה כ"סייד קיק" של סטיב נאש בפיניקס, מצא בית חם ב- Warriors בשנתיים האחרונות. התרומה שלו היתה נפלאה. הוא עלה מהספסל, ושיחק בביטחון בלי שום קשר לתוצאה. זרק בלי לחשוב כשהיה חופשי, תקף את הסל בלי פחד, ועקף בזריזות מפתיעה שחקנים שצעירים ממנו בעשור.

עבור אוהד כמוני, שצופה מהצד, נראה גם היה שברבוסה משתלב נהדר בפאזל האנושי המוצלח של הקבוצה, למרות שכנראה ניתן להגיד את זה על כל אחד מהשחקנים בשנתיים האחרונות. אני תמיד אזכור את הריקודים המוזרים שלו אחרי מהלכים גדולים של קארי ותומפסון.

ברבוסה יחסר בעיקר באותם ערבים בהם הקבוצה זקוקה לאנרגיה התקפית מהספסל. אולי קר ישנה את הרוטציה וישאיר תמיד שני כוכבים על המגרש. אבל כשתשחק החמישיה השניה, חסרונו של ברבוסה יהיה מורגש. בשנה הבאה הוא חוזר לפיניקס. גם יקבל יותר כסף וגם יעבוד עד אפריל במקום עד יוני.

++++++++++++++++++++++++++++++++++++

בין הנשארים, מעבר לקארי, תומפסון, גרין, איגודלה וליוינגסון, ניתן למצוא את ג'יימס מייקל מקאדו, איאן קלארק ואנדרסון ורז'או. מבין שלושתם, איאן קלארק הוא האיכותי ביותר אבל מכיוון שהוא רכז, הוא מוצא את עצמו כאופציה שלישית בעמדה שלו, אחרי קארי וליוינגסטון. אני שמח שהוא נשאר. הוא יכול להיות רכז מחליף ראשון בהרבה קבוצות אחרות, ולדעתי יוכל להעניק הרבה דקות מנוחה לרכזים המובילים.

מקאדו, עם עזיבתם של בוגוט ואזילי, עשוי להפוך לשחקן קבוע ברוטציה. מי שעד היום סיפק דקות בעיקר בגארבג', הוא גבוה, אתלטי וצעיר. אם יקבל ביטחון וישתפר, אני אפילו יכול לראות אותו הופך לשחקן חמישיה.

אנדרסון ורז'או, למרות היותו חביב הקהל, הוא שחקן די מוגבל בשלב זה של הקריירה שלו. הוא יתן קצת אנרגיה ומלחמה בריבאונד לכמה דקות, ואני משער שיהיו לא מעט משחקים בהם לא ישותף כלל.

גם קוון לוני, הרוקי הפצוע מהשנה שעברה, נשאר. הוא לא שיחק כמעט השנה עקב פציעות ועקב העובדה של- Warriors יש הרבה שחקנים טובים ממנו. אני לא בטוח כמה הוא בריא או עד כמה הוא מוכן ל- NBA. סביר להניח שהשפעתו תהיה מוגבלת.

ה- Warriors יציגו גם כמה שחקנים חדשים כמו זזה פצ'וליה ודייויד ווסט. פצ'וליה שיחק בדאלאס בעונה שעברה, ואני חייב להודות שאני לא ממש מכיר אותו כשחקן. העובדה הכי מעניינת ששמעתי עליו היא שבעונה שעברה כמעט והפך לאול סטאר עקב הצבעה מסיבית של אוהדיו בגיאורגיה, ארץ מוצאו.

אני מביט בממוצעים משנה שעברה בדאלאס: למעלה מ-8 נקודות ו-9 רבאונדים למשחק, שזה נחמד מאוד, אבל ל- Warriors יש מספיק כלים התקפיים. היכולת שלו לקחת כדורים חוזרים תהיה קריטית להשתלבותו בקבוצה. מבחינת חסימות, יש ל- Warriors חור גדול למלא: 0.3 חסימות ב- 26 דקות לפצ'וליה בעונה החולפת, לעומת 1.6 חסימות בפחות מ- 21 דקות לבוגוט, שלא לדבר על מספר הזריקות שהוא שינה. נקודת אור משמעותית היא האחוזים מהקו. בשנה האחרונה, בוגוט הובך לא מעט כשנשלח לזרוק לבנים מהקו. לפצ'וליה יש כמעט 77% בשנה שעברה. כפי שאמרתי קודם, לא אופתע אם בשלב מסויים מקאדו יפתח בחמישיה.

הסיפור היותר מעניין הוא של דייויד ווסט. מסכן הילד, כל כך רוצה אליפות. שנה שעברה ויתר על 10 מליון דולר בשביל לחתום על חוזה מינימום בסן אנטוניו. זה לא עבד. השנה, אחרי ששמע על דוראנט, מיהר לחתום ב- Warriors. שוב, בחוזה מינימום. שמישהו יתן לו טבעת.

בהחלט יתכן שההחתמות עוד לא הסתיימו. מישהו אמר דיוויד לי? כמה יהיה נחמד לראות אותו חוזר ל- Warriors אבל אני לא בטוח אם קר מעוניין בו. לפני שנתיים, כשגרין תפס את המקום שלו בחמישה, לי בקושי קיבל דקות כשחזר מהפציעה. יהיה מעניין.