ה- Warriors בעונה הבאה

Andrew Bogut

התמונה מתחילה להתבהר. ה- Warriors מתחזקים באחד מארבעת השחקנים הטובים בעולם, אבל בתמורה נאלצים להיפרד מהרבה חלקים מהותיים בפאזל הנהדר שלהם בשנתיים האחרונות. במידה רבה, ניתן לאמר כי הם בונים קבוצה חדשה. החדשות הטובות הן שהבסיס האיכותי ביותר נשאר: קארי, תומפסון, גרין ואיגודלה נשארים. גם שון ליוינגסטון נשאר. עוד אקדיש פוסטים בהמשך לחברה האלה. על גרין אפשר לכתוב ספר. בינתיים, אני רוצה לדבר על השחקנים שעזבו כדי לפנות מקום לשכר של דוראנט, וגם קצת על הפנים החדשים בקבוצה.

אנדרו בוגוט:

מבחינת התרומה להצלחת הקבוצה, זוהי האבידה הגדולה מכולם. בוגוט היה העוגן ההגנתי שסיפק חסימות ושינה זריקות אחרי שההגנה נכנעה לחדירה או הנעת כדור. בוגוט הוא איש גדול, ולמרות שאינו אתלטי במיוחד, התזמון שלו לחסימות הוא מהטובים בליגה. אולי הכי טוב. גם בהתקפה, למרות היותו מוגבל, התרומה שלו בחסימות לקלעים ומסירות לשחקים שחותכים לסל היתה אדירה.

ניתן לשער שעם הצטרפות דוראנט ההתקפה תשתפר. סימן השאלה הגדול ביותר של ה- Warriors בעונה הבאה, מעבר להשתלבות של KD, הוא כיצד יצליחו למלא את החלל שנוצר בהגנה. גרין עדיין בתמונה, והוא שחקן הגנה נהדר, יותר טוב מבוגוט, אבל אין לו את הגובה והנפח של הסנטר. זה יהיה אתגר לא פשוט.

הריסון בארנס:

מבחינת הפוטנציאל הטמון בו, זהו השחקן המוכשר ביותר מכל אלו שעוזבים. בשנה הבאה, אגב, הוא ישתף פעולה עם בוגוט בדאלאס, יחד עם סת' קארי, אח של. בשנה הבאה גם אולי נראה בפעם הראשונה אם מדובר בכוכב או שחקן משלים.

אחרי עונת רוקי מצויינת, בעונה השניה חווה דעיכה קלה כשעלה מהספסל עקב הצטרפות איגודלה. בעונות השלישית והרביעית, חזר לחמישיה הפותחת אצל סטיב קר, והפך את איגודלה לכוח הראשי בחמישיה השניה. בתום העונה השלישית בארנס דחה הצעה לחוזה דומה לזה שהוצע לדריימונד גרין, כך שאת כל השנה הרביעית שלו העביר כשחוזה עתידי מרחף מעליו. העונה הזו היתה אולי המאכזבת מכל העונות הקודמות שלו. בתחילת העונה סובב את הקרסול ונעדר מהרבה משחקים, בהם הקבוצה הסתדרה מצויין בלעדיו. בעיקר בזכות ברנדון ראש. כשחזר, אולי בגלל היציאה מהקצב, אולי בגלל הלחץ של החוזה, הוא איכזב לא מעט. הקליעה מבחוץ לא עבדה, ולמרות שהקבוצה המשיכה לנצח, לכולם היה ברור שהריסון בארנס לא פוגע. הוא אמנם קלע כמה סלים גדולים, כולל סל ניצחון נגד פילדלפיה, אבל באופן כללי היה חלש.

מבחינת כישרון, יש הסכמה כמעט גורפת שבארנס יכול להיות כוכב. בקבוצה עם קארי ותומפסון, נראה היה שנוח לו לנגן כינור שלישי. כשגרין הפך לחוליה השלישית החזקה בקבוצה, הפך בכיף לכינור רביעי. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, ולא דרש את הכדור.

בארנס הוא שחקן אתלטי, עם קליעה שהיתה אמינה לא פעם. הוא יכול לסדר לעצמו מצב קליעה מתי שבא לו. הוא יכול לחדור לסל ולהטביע על הראש של הרבה סנטרים בליגה. בשנה הבאה, כשלצידו נוביצקי המזדקן, הוא עשוי למצוא את עצמו אופציה ראשונה או שניה בהתקפה. מי שעד היום היה חידה לא פתורה, יתגלה בשנה הבאה ככוכב שדורש את הכדור ולוקח על עצמו את המשחק, או כשחקן משלים איכותי שלא מעוניין בלחץ.

אם יוטל עלי ללמד קטגוריה על בארנס, הייתי מתמקד בעובדה שההתפתחות שלו כשחקן היתה מאכזבת. בעוד שחבריו לקבוצה, קארי תומפסון וגרין, חזרו מחופשות הקיץ כל שנה טובים יותר בצורה משמעותית, התחושה היתה שהוא דורך במקום. עם זאת, למדתי לאהוב את הריסון בארנס בארבע השנים האחרונות. בעונה האחרונה, החלשה בקריירה הקצרה שלו, הוא התראיין על בסיס שבועי ברדיו המקומי. מדובר באיש צעיר אינטיליגנטי, שמטיב להתנסח. יהיה מעניין לעקוב אחריו בשנה הבאה.

מוריס ספיידס:

מי שידוע בכינויו "מו באקטס" היה אחד מאהובי הקהל. כשהוא היה חם, מו באקטס היה הקלעי השלישי באיכותו בקבוצה, אחרי הספלאש ברודרס. ספיידס הוא סנטר, גבוה שאוהב לשחק רחוק מהסל ואף לקלוע שלשות. עקב היותו שחקן הגנה בינוני, ועקב ריבוי סנטרים הגנתיים טובים יותר (בוגוט, אזילי, ואפילו מקאדו), בהרבה משחקים לא שותף כלל. סטיב קר הרבה להתמש בו בצורה מוגבלת. הוא הכניס אותו לבדוק אם היד חמה. אם החטיא את 3 הזריקות הראשונות, יותר לא ראה פרקט. לעומת זאת, אם הקליעות נכנסו, הוא היה נשאר להרבה דקות. בשנתיים האחרונות היו מספר נצחונות שממש רשומים על שמו. שיתוף הפעולה שלו עם ליוינגסטון, שהתחיל עוד בקליבלנד, היה פנטסטי. מו גם בעל חוש טוב לסחוט עבירות תוקף, ויודע איך להלהיב את הקהל.

בגלל שסטיב קר לא סמך עליו הגנתית, בפלייאוף התרומה שלו היתה מאוד מוגבלת. בדיעבד, לדעתי זאת היתה אחת הטעויות של קר. עצוב לי לראות את מו עוזב, בעיקר לקליפרס, היריבה העיקרית של ה- Warriors באיזור הפסיפי. אני בטוח שהוא יקבל תשועות כשיחזור כשחקן בקבוצה אורחת.

ברנדון ראש:

אם כבר מדברים על שחקנים שלא שיחקו מספיק בפלייאוף, שמו של ברנדון ראש עולה מיד. כשהריסון בארנס היה פצוע במהלך העונה, ברנדון פתח בחמישיה, על מנת לשמר את הרוטציה הקבועה, כשאיגודלה עולה מהספסל.

זו היתה הצלחה מסחררת. ראש קלע באחוזים גבוהים ושיחק היטב בהגנה. ראש הוא מה שנהוג לכנות "שחקן שמשחק בתוך עצמו", כלומר: מודע למגבלות של עצמו ולא מנסה לעשות דברים שבהם הוא צפוי להיכשל. הוא לקח החלטות טובות ונהנה מהרבה זריקות פנויות עקב השמירה על קארי ותומפסון. חסרונו של בארנס, שחקן מוכשר ממנו בהרבה, לא הורגש.

בפלייאוף ראש כמעט ולא שיחק בדקות מהותיות. חבל. עקב החולשה של בארנס, היה אולי כדאי לנסות אותו. בשנה הבאה במיניסוטה.

פסטוט אזילי:

שחקן גבוה עם פוטנציאל. עזר מאוד בהגנה, ונתן תרומה מהותית בגמר נגד קליבלנד ב- 2015, כשה- Warriors ניצחו. גם השנה היה נהדר בהגנה נגד אוקלהומה בפלייאוף. למרות זאת, לדעתי חסרונו לא יורגש יותר מדי. לאזילי יכולות פיזיות נהדרות, שחקן גבוה, אתלטי וחזק, אבל אין לו "ידיים טובות", כלומר: הוא לא יצליח לתפוס מסירות קשות וירבה לאבד כדורים. הוא גם מרבה להיפצע ולהעדר לתקופות ארוכות.

אזילי עדיין צעיר, ובהחלט יתכן שתהיה לו קריירה נפלאה, בעיקר אם ישאר בריא. בשנה הבאה בפורטלנד.

ליאנדרו ברבוסה:

מי שהתפרסם לראשונה כ"סייד קיק" של סטיב נאש בפיניקס, מצא בית חם ב- Warriors בשנתיים האחרונות. התרומה שלו היתה נפלאה. הוא עלה מהספסל, ושיחק בביטחון בלי שום קשר לתוצאה. זרק בלי לחשוב כשהיה חופשי, תקף את הסל בלי פחד, ועקף בזריזות מפתיעה שחקנים שצעירים ממנו בעשור.

עבור אוהד כמוני, שצופה מהצד, נראה גם היה שברבוסה משתלב נהדר בפאזל האנושי המוצלח של הקבוצה, למרות שכנראה ניתן להגיד את זה על כל אחד מהשחקנים בשנתיים האחרונות. אני תמיד אזכור את הריקודים המוזרים שלו אחרי מהלכים גדולים של קארי ותומפסון.

ברבוסה יחסר בעיקר באותם ערבים בהם הקבוצה זקוקה לאנרגיה התקפית מהספסל. אולי קר ישנה את הרוטציה וישאיר תמיד שני כוכבים על המגרש. אבל כשתשחק החמישיה השניה, חסרונו של ברבוסה יהיה מורגש. בשנה הבאה הוא חוזר לפיניקס. גם יקבל יותר כסף וגם יעבוד עד אפריל במקום עד יוני.

++++++++++++++++++++++++++++++++++++

בין הנשארים, מעבר לקארי, תומפסון, גרין, איגודלה וליוינגסון, ניתן למצוא את ג'יימס מייקל מקאדו, איאן קלארק ואנדרסון ורז'או. מבין שלושתם, איאן קלארק הוא האיכותי ביותר אבל מכיוון שהוא רכז, הוא מוצא את עצמו כאופציה שלישית בעמדה שלו, אחרי קארי וליוינגסטון. אני שמח שהוא נשאר. הוא יכול להיות רכז מחליף ראשון בהרבה קבוצות אחרות, ולדעתי יוכל להעניק הרבה דקות מנוחה לרכזים המובילים.

מקאדו, עם עזיבתם של בוגוט ואזילי, עשוי להפוך לשחקן קבוע ברוטציה. מי שעד היום סיפק דקות בעיקר בגארבג', הוא גבוה, אתלטי וצעיר. אם יקבל ביטחון וישתפר, אני אפילו יכול לראות אותו הופך לשחקן חמישיה.

אנדרסון ורז'או, למרות היותו חביב הקהל, הוא שחקן די מוגבל בשלב זה של הקריירה שלו. הוא יתן קצת אנרגיה ומלחמה בריבאונד לכמה דקות, ואני משער שיהיו לא מעט משחקים בהם לא ישותף כלל.

גם קוון לוני, הרוקי הפצוע מהשנה שעברה, נשאר. הוא לא שיחק כמעט השנה עקב פציעות ועקב העובדה של- Warriors יש הרבה שחקנים טובים ממנו. אני לא בטוח כמה הוא בריא או עד כמה הוא מוכן ל- NBA. סביר להניח שהשפעתו תהיה מוגבלת.

ה- Warriors יציגו גם כמה שחקנים חדשים כמו זזה פצ'וליה ודייויד ווסט. פצ'וליה שיחק בדאלאס בעונה שעברה, ואני חייב להודות שאני לא ממש מכיר אותו כשחקן. העובדה הכי מעניינת ששמעתי עליו היא שבעונה שעברה כמעט והפך לאול סטאר עקב הצבעה מסיבית של אוהדיו בגיאורגיה, ארץ מוצאו.

אני מביט בממוצעים משנה שעברה בדאלאס: למעלה מ-8 נקודות ו-9 רבאונדים למשחק, שזה נחמד מאוד, אבל ל- Warriors יש מספיק כלים התקפיים. היכולת שלו לקחת כדורים חוזרים תהיה קריטית להשתלבותו בקבוצה. מבחינת חסימות, יש ל- Warriors חור גדול למלא: 0.3 חסימות ב- 26 דקות לפצ'וליה בעונה החולפת, לעומת 1.6 חסימות בפחות מ- 21 דקות לבוגוט, שלא לדבר על מספר הזריקות שהוא שינה. נקודת אור משמעותית היא האחוזים מהקו. בשנה האחרונה, בוגוט הובך לא מעט כשנשלח לזרוק לבנים מהקו. לפצ'וליה יש כמעט 77% בשנה שעברה. כפי שאמרתי קודם, לא אופתע אם בשלב מסויים מקאדו יפתח בחמישיה.

הסיפור היותר מעניין הוא של דייויד ווסט. מסכן הילד, כל כך רוצה אליפות. שנה שעברה ויתר על 10 מליון דולר בשביל לחתום על חוזה מינימום בסן אנטוניו. זה לא עבד. השנה, אחרי ששמע על דוראנט, מיהר לחתום ב- Warriors. שוב, בחוזה מינימום. שמישהו יתן לו טבעת.

בהחלט יתכן שההחתמות עוד לא הסתיימו. מישהו אמר דיוויד לי? כמה יהיה נחמד לראות אותו חוזר ל- Warriors אבל אני לא בטוח אם קר מעוניין בו. לפני שנתיים, כשגרין תפס את המקום שלו בחמישה, לי בקושי קיבל דקות כשחזר מהפציעה. יהיה מעניין.

פוסטים נוספים

ה- Warriors הציגו את דוראנט

KD

זהו, אין דרך חזרה. קווין דוראנט הוצג שלשום במסיבת עיתונאים. היה נעים, ואפילו טיפה מרגש לראות את זה. המילה אליפות בהקשר לעתיד לא הוזכרה אפילו פעם אחת. נכון, היא היתה באויר, אבל בוב מאיירס, סטיב קר ודוראנט בעיקר דיברו על יחסים בין אנשים, והחיבור בין שחקני ה- Warriors כפי שדוראנט התוודע אליו בפגישה ביניהם. "הם נראו לי כמו משפחה" אמר דוראנט. בעיקר אהבתי את מה שאמר סטיב קר על השחקנים שעזבו. היטב לנסח את זה דווין ווייד, כשצייץ בתגובה למעבר של דוראנט: "Relationships are important, people". מעניין לדעת אם התכוון לחיוב או אולי לשלילה (ווסטברוק)? אולי גם וגם.

בינתיים, בתקשורת הכלל אמריקאית משפדים את דוראנט. "המהלך הכי חלש של כוכב אי פעם" קבע Stephen A Smith. גם צ'ארלס בארקלי לא חסך ביקורת. ברדיו המקומי, לעומת זאת, המגישים מגבים בנחישות את המהלך. כמה מפתיע. Damon Bruce טען שבמזרח ובמרכז ארה"ב מקדשים את ההליכה בדרך הקשה, בעוד שבמערב המתקדם והחדשני הדרך הקלה להצלחה היא פתרון מקובל. Greg Papa לא הפסיק להתלהב מה"עובדה" שאי אפשר יהיה לשמור עליהם.

אני מבין את ההתלהבות. למעשה, אני בעצמי מתלהב. אבל אני חושב שהם מפספסים את הנקודה. עם כל השמחה, אם השילוב של דוראנט יעלה יפה, באמת קשה לראות מי יוכל לעצור את ה- Warriors. ללא תחרותיות הליגה הזו תשעמם. למה לעקוב אחרי עונת NBA אם ידוע מראש מי ינצח? הפחד מהיעדר תחרותיות הוא המניע העיקרי של המבקרים. אני בהחלט יכול להבין את זה.

טיעון אחר של המבקרים היה שמעולם לא הצטרף שחקן כל כך טוב לקבוצה כל כך טובה. אולי. כבר היו מעברים של סופרסטארים: קארים ושאקיל עזבו ללייקרס כשהם בשיאם. יש המון דוגמאות לכוכבים שבשלהי הקריירה שלהם חיפשו אליפות בקבוצה אחרת, אבל באמת קשה לי לחשוב על מקרה שבו שחקן כל כך טוב כמו דוראנט הצטרף לקבוצה כל כך טובה כמו ה- Warriors, כאשר כל הכוכבים שם בשיא הקריירה שלהם.

למה זה לא קרה קודם? בגלל שהכוכבים האצילים של פעם לא רצו לפגוע בתחרותיות? לא. זה לא קרה כי מעולם לא נוצרו הנסיבות הנדירות שהתגבשו להן בקיץ הזה.

צירוף המקרים הזה התחיל עם החוזה של סטף קארי. אחרי 2 עונות ראשונות מבטיחות, העונה השלישית של קארי היתה מאכזבת ובעיקר מדאיגה. קארי לא הצליח להתגבר על פציעות חוזרות ונשנות בקרסול, ושיחק רק 26 משחקים. סימן שאלה גדול ריחף מעל עתידו ב – NBA. רבים חשבו כי הוא עוד אחד מאותם שחקנים שפיספסו קריירה מבטיחה בגלל פציעות. במציאות כזאת, למרות שכולם ידעו שמדובר בשחקן מוכשר, ניתן היה להחתים אותו על חוזה של 44 מליון ל- 4 שנים. רבים אפילו חשבו שמדובר בסיכון גדול מדי עבור שחקן מועד לפציעות. זהו כנראה החוזה הטוב ביותר עבור איזשהי קבוצה בספורט האמריקאי בעשור האחרון. בעונה האחרונה 53 שחקני NBA הרוויחו יותר מקארי, ה- MVP (לא כולל פרסומות, כמובן). מציאה.

התנאי השני הוא השחקנים המשלימים. קליי תומפסון ודריימונד גרין, בהפרש של שנה זה מזה, חתמו על חוזה רב שנתי והפכו לאול-סטאר בשנה שלאחר מכן. כך יצא שאת שניהם ניתן היה להחתים במחיר סביר. הם קיבלו חוזים יפים אומנם, אבל בהשוואה ליכולת שלהם הם עדיין מציאה: בעונה האחרונה קליי במקום ה- 27 ודריימונד במקום ה- 32 ברשימת המשתכרים ב- NBA. מדובר בשחקני אול-סטאר, שחקני All-NBA קבוצה שניה (גרין) ושלישית (תומפסון). גרין הוא גם סגן ראשון לשחקן ההגנה של העונה.

התנאי השלישי הוא השינוי בתקרת השכר ב- NBA. בעונה האחרונה (2015-2016) התקרה עמדה על 70 מליון לקבוצה. בשנה הבאה התקרה תעמוד על 94 מליון. כלומר, עוד 24 מליון דולר לשנה לכל קבוצה. כך נוצרה אפשרות להחתים שחקן כמו דוראנט.

בדיוק כשכל שלושת התנאים הנ"ל הצטלבו להם בקיץ הזה, שחקן בקנה מידה של דוראנט יצא לשוק השחקנים החופשיים. לא כל שנה זה קורה. ב- NBA של היום זה קורה אחת למספר שנים. ב- NBA של לפני 20 שנה זה לא קרה בכלל.

כך יצא שקבוצה שופעת כוכבים, שהוחתמו מראש על חוזים קטנים לרמתם, יכלה היתה לגייס את השחקן הטוב ביותר שהיה בשוק השחקנים החופשיים מאז לברון ב- 2010.

אבל… יש לזה מחיר. בזמן שכולם חיכו לבואו של דורנטולה ל- Bay Area, אנו נאלצים להיפרד ממספר חלקים חשובים בפאזל המצליח של השנתיים האחרונות. בוגוט ובארנס עזבו לדאלאס. הם ישחקו שם עם קארי… אח של סטף. גם ברבוסה וברנדון ראש חתמו עם קבוצות אחרות, לצערי הרב. צר לי אפילו על אזילי, שהיה נורא ואיום במשחק האחרון בגמר. איגודאלה נשאר, ליוינגסטון נשאר, תודה לאל. עדיין לא ברור גורלם של קלארק ומו-באקטס (מוריס ספיידס). לכולם חלק חשוב בהצלחה של ה- Warriors. אפרט עליהם יותר בפוסט הבא.

פוסטים נוספים