מחר מתחיל הגמר הגדול

10 ימי המתנה ארוכים נגמרים מחר. שתי הפיינליסטיות של השנתיים האחרונות שוב נפגשות, והשנה הן חזקות מתמיד. ״הפלייאוף הגרוע אי-פעם״ הכריז צ׳ארלס בארקלי לפני מספר שבועות, במהלך אחד מאותם משחקים שכללו שלושה רבעים של גארבג׳. אני לא מספיק זקן כדי לאשש את הטענה שלו, אך בכל מה שקשור לשלושת הסיבובים הראשונים, זה היה הפלייאוף המשעמם ביותר שאני זוכר, אחרי שנות דור של צפייה במשחקי ה-NBA.

משעמם. מעט מאוד משחקים גדולים ראינו השנה בפלייאוף. המשחק הכי טוב שאני ראיתי היה משחק מספר 4 בין סן-אנטוניו לממפיס, בסיבוב הראשון, עם רגעים גדולים של לאונרד וקונלי. ראינו הרבה סוויפים תוצרת קליבלנד וגולדן סטייט. משעמם. אפילו בסדרות שנמשכו 6 או 7 משחקים, כמעט לא ראינו רבע אחרון צמוד ומותח. משעמם. גם הסדרה המבטיחה בין הספרס לווריורס לא קיימה בגלל הקרסול של לאונרד. משעמם! מה נשאר? סדרת גמר אחת גדולה, ענקית, שיכולה לפצות של חודשיים של פיהוקים.

״שתי הקבוצות טובות יותר משנה שעברה״ אמר לברון השבוע. צודק 100%. על הווריורס אין צורך להרחיב במילים: צרפו את KD לכל קבוצה אי פעם בהסטוריה, והפכתם אותה ליותר טובה בצורה משמעותית. כוכב על. אבל לא רק גולדן סטייט התחזקה השנה. קליבלנד הוסיפה מספר חלקים, שהופכים אותה טובה יותר, אבל הם בעיקר הם השתפרו בגלל הניצחון בשנה שעברה. לפני הגמר אשתקד, על לברון ג׳יימס היה עדיין לחץ לקיים את ההבטחה הגדולה בקליבלנד. השנה הוא ישחק משוחרר, חף מכל לחץ. הביטחון שלו יהיה בשמיים. גם הצוות שמסביבו מלא בביטחון. אחרי הקאמבק אשתקד, הם יאמינו שהם ינצחו אפילו אם הם יקלעו לפיגור 3-0 במשחקים. שום דבר לא יפחיד אותם.

על הווריורס, לעומת זאת, יש לחץ למכביר. אחרי ההפסד אשתקד, ואחרי צירופו של דוראנט, כל דבר פרט לאליפות יתפס ככישלון. כדי לנצח, הם יצטרכו להתגבר על לברון, שנמצא בכושר הטוב בקריירה, כשמסביבו הצוות המסייע הטוב ביותר שאי פעם היה לו. קיירי שחקן ענק, בעיקר בקלאץ׳, טריסטיאן תומפסון ריבאונדר התקפה אדיר ושחקן הגנה איכותי, את קווין לאב אי אפשר להשאיר חופשי. אם אני אוהד קליבלנד, אני מאוד אוהב את התוספת של דרון וויליאמס. אימאן שאמפרט שחקן הגנה טוב שיכול להקשות על סטף או קליי… בקיצור, קבוצה מפחידה.

אי אפשר לדעת איך יתפתח כל משחק, ואיך תתפתח הסידרה כולה. מבחינתי, אף תוצאה מלבד סוויפ (לא משנה של מי) לא תהווה הפתעה. כל קבוצה יכולה למצוא את עצמה בפיגור 30 נקודות בכל משחק. יהיו הרבה ריצות, יהיו גם כנראה משחקים צמודים ומורטי עצבים. אין לדעת.

זהו הפוסט האחרון שלי השנה. התחייבויות משפחתיות ואחרות ימנעו ממני לעקוב אחרי המשחקים כרגיל. אם הווריורס ינצחו, סביר להניח שלא אתאפק ואכתוב משהו קצר לכבוד האליפות. אם הקוואלירס ינצחו, יש לשער שלא יהיה לי שום חשק לכתוב. מתישהו בהמשך בטח אכתוב על השנה המרתקת הזו. בינתיים, אחזיק אצבעות לסטף, קווין, קליי, דריימונד וחבריהם.

GO WARRIORS

GET WELL SOON, STEVE KERR

פציעה בקרסול של לאונרד סידרה ניצחון לווריורס, 0-1 על סן אנטוניו

כמו במשחק הראשון של העונה, הגיעו הספרס לאורקל כאנדרדוג ושלטו בו ללא עוררין. במשך יותר משני רבעים הווריורס היו חסרי אונים מול המכונה המשומנת של פופוביץ׳, אבל אז נחת לאונרד על הרגל של זאזה פצ׳וליה, ירד לחדר ההלבשה, והספרס ההמומים חטפו ריצה של 0-18. בסופו של דבר ג׳ינובילי, אולדריג׳ וקייל אנדרסון התעשתו, אבל הנזק כבר נעשה. קארי החזיר את הווריורס לחיים ברבע השלישי, ודוראנט סחב אותם לניצחון ברבע הרביעי. 0-1 לגולדן סטייט.

את המשחק הזה לא ראיתי בשידור חי. היום, יום ראשון, היה יום האם בארה״ב. יחד עם המשפחה מצאתי את עצמי נוסע לאקוואריום במונטריי, מרחק של קצת יותר משעה נסיעה. בדמעות קורעות לב נפרדתי ממקלט הטלויזיה, והבטחנו להפגש שוב, לאחר המשחק. כמובן שתכנתתי הקלטה, אבל עמוק בלב ידעתי שאין מצב שאני לא עוקב אחרי המשחק דרך הטלפון, ואם גולדן סטייט יפסידו רוב הסיכויים שלא אטרח לצפות בה. לא ברור לי איך הרשויות באמריקה מאפשרות לחפיפה בין יום האם לחג הפלייאוף, שהוא כמובן קודש הקודשים של דת הכדורסל. כולם מדברים גבוהה גבוהה על ערכים ליברלים, אבל הכדורסל, למרות היותה הדת היחידה לה ראיות חותכות לקיומו של אלוהים, עדיין לא הוכרה רשמית.

כאמור, משפחתי ואני עקבנו אחרי התוצאות בעזרתה האדיבה של סירי, וכשהגעתי הביתה צפיתי במשחק, חף מכל מתח. המשחק עצמו, כמו כל דבר בצה״ל, התחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון נמשך 28 דקות, ובו הספרס שלטו בצורה מוחלטת, כשעל התזמורת מנצח קוואי לאונרד, בשני צידי המגרש. הפציעה של לאונרד, כשהספרס ביתרון 23 נקודות, שינתה את המומנטום, ותוך 3 וחצי דקות הווריורס רצו 0-18 והורידו את היתרון ל-5 בלבד. זה היה החלק השני. מכאן ועד הסוף התנהל משחק מותח. לווריורס היה יתרון אדיר בכישרון, במיוחד כשקוואי בחוץ, אבל הספרס המשיכו לשחק היטב. בסופו של דבר הכישרון, בעיקר זה של קארי דוראנט, ניצח.

מבחינה טקטית, סן אנטוניו ניצחו את המשחק הזה בנוק-אאוט. לולא מטר השלשות של קארי ברבע בשלישי וההופעה ההירואית של דוראנט ברבע הרביעי, הספרס היו מנצחים. כמובן שלולא הפציעה של לאונרד לגולדן סטייט לא היה סיכוי. למעט 3 וחצי דקות של הלם, לאחר שהם ראו את המנהיג שלהם צולע לחדר ההלבשה, הספרס הציגו משחק מעולה. הם היו מוכנים והציגו משחק חכם בהגנה ובהתקפה. הווריורס ביתרון 0-1, אבל מי שצריך לעשות התאמות זה גולדן סטייט. אין להם שום דרך לעצור את לאונרד, שיש לשער שיחזור לסידרה. דוראנט יכול להקשות עליו באחד על אחד, אבל ברגע שיש חסימה לאונרד מוצא את עצמו מול פצ׳וליה. לא כוחות. אם דוראנט יעבור מתחת לחסימה לאונרד יקלע שלשה. ב-NBA של היום, כל מי שמנסה לעבור מעל החסימה מיד מוצא את עצמו מבצע עבירה על קליעה לשלוש. שמירה כפולה תכניס את מכונת המסירות של סן אנטוניו לפעולה, אבל אולי אין מנוס מלנסות את זה. להשאיר את פצ׳וליה על לאונרד זה לא פיתרון.

סטיב קר היה בארינה, אך הוא צפה במשחק מחדר ההלבשה. עדיין לא כשיר לעמוד על הקווים. ב-ABC שידרו את דברי העידוד שלו לשחקנים במחצית. מאוד אהבתי את הגישה שלו. רגוע, כמעט רגוע מדי. הווריורס היו בפיגור 20 נקודות, אבל פאניקה לא היתה שם. מה הבעיה? אחרי 4 דקות בתוך הרבע השני הפיגור צמח ל-23 נקודות. זה לא הנאום של קר שהחזיר את הווריורס למשחק, זה הקרסול של קוואי. הרבה דיברו הערב ב-ESPN על הפציעה שלו. זה קרה כאשר הוא עלה לג׳אמפ מהפינה, ופצ׳וליה מיהר לסגור כדי לנסות לחסום. כמו בהרבה מקרים בעבר, זאזה התקרב מדי לקוואי ולא נתן לא מקום לנחות. בכוונה? אין לדעת. אם זה היה בכוונה, זאזה הסווה את זה היטב: הרגל שלו אמנם נשלחה קדימה, אבל נראה היה שתשומת הלב שלו דווקא מופנית לאחור, כשהוא מסתובב לכיוון הסל לראות אם הזריקה נכנסת ואם יש כדור חוזר. בכל מקרה, גם אם זאזה לא התכוון, זה מהלך מסוכן ומלוכלך, ועד שלא יענישו על כך בחומרה שחקנים ימשיכו להפצע. כששחקן עולה לקליעה, חייבים לתת לו מקום לנחות.

קארי ודוראנט היו מצויינים, אבל משחק ההתקפה של הווריורס חרק היום. רק 22 אסיסטים. תוסיפו לזה 19 איבודי כדור, ותקבלו מתכון לכישלון. ההגנה של סן אנטוניו היתה מוכנה, ומייק בראון וסטיב קר חייבית למצוא דרכים איך לשחרר קלעים לזריקות נוחות. אין מספיק תנועה, והנעת הכדור רעה מאוד. לולא ההתעלות האישית של קארי ודוראנט, גם הפציעה של לאונרד לא היתה מספיקה לניצחון. דריימונד גרין היה חלש והירבה לאבד כדורים. גם בריבאונד יש המון בעיות, כצפוי. קליי היה חלש גם הוא. איגודלה סבל מכאבים בברך וכמעט לא שיחק – חדשות רעות מאוד עבור הווריורס, שצריכים את אנדריי בהגנה מול קוואי, ויותר מאוחר מול לברון, אם נתגבר על סן אנטוניו.

באופן פרדוקסלי, דווקא במשחק פושר שכזה, ראינו משהו שלא ראינו מהווריורס כל השנה: סל ניצחון בהתקפה מכרעת. 32 שניות לסיום, ביתרון נקודה, יצאו הווריורס להתקפה אחרונה (שלהם). זה היה אחרי זריקות עונשין של סן אנטוניו, ומייק בראון החליט לא לקחת פסק זמן, כנראה כדי לא לאפשר לפופוביץ׳ לסדר את ההגנה. הרבע הרביעי היה כולו של דוראנט, אבל מי שהחזיק בכדור היה קארי. ליוינגסטון בא לחסום, ובעקבות חילוף בהגנה סטף מצא את עצמו מול השמירה של למרקוס אולדריג׳. סטף ניסה הטעיה או שתיים, חדר לצבע וזרק TEAR DROP, מעל ידו החוסמת של אולדריג׳. זריקה מאוד קשה. הכדור קפץ על הצד האחורי של הטבעת, פגע בקרש ונכנס. 3 הפרש. למרות ההצלחה, אני עדיין סבור שהכדור האחרון צריך ללכת לדוראנט. קארי הוא סופר סטאר, אין ספק, אבל KD הוא השחקן היחיד בקבוצה, ואולי בליגה כולה, שתמיד, אבל תמיד, יכול לסדר לעצמו זריקה נוחה. הכדור לא תמיד ייכנס, אין זריקה של 100%, אבל דוראנט גבוה ומוכשר מספיק כדי להשיג זריקה שתיכנס באחוזים גבוהים. מעכשיו עד סוף העונה כל המשחקים יהיו קשים, ויש לצפות לעוד סיומות מותחות. לדעתי, טוב יעשו בראון וקר אם יתנו את המפתחות לדוראנט כשחייבים סל. קארי יכול בזמן הזה לנוע ולקבל חסימות ללא כדור, וכך ליצור אופציה נוספת וכאוס בהגנה. עוד פיתרון אפשרי זה פיק-אנד-רול של קארי ודוראנט. בידוד של קארי, למרות שעבד היום, הוא פתרון פחות טוב.

עוד מילה על ג׳ינובילי. בגיל 40 עדיין תותח. איזה יצר תחרותיות יש לו. לא נגמר. האם זו העונה האחרונה שלו?

GO WARRIORS