קטגוריה: רשמים על הווריורס

נו, העונה הבאה כבר ממש קרובה, וקצת מדגדג באצבעות להתחיל לכתוב שוב על הווריורס. אין לי עניין במשחקי קדם עונה, ועד שהדבר האמיתי יתחיל אפשר לשוב ולהביט על העונה הקודמת. הפעם, תוך התמקדות ספציפית על כל שחקן. בלי ציונים.

סטף קארי

״הוא השיטה שלנו״ אמר עליו קווין דוראנט בצדק, אחרי עוד אחד מאותם משחקים בהם דוראנט נאלץ לשחק כמו באוקלהומה, כשסטף היה פצוע בברך. קארי הוא לא השחקן הכי טוב בגולדן סטייט בשנתיים האחרונות, אבל הוא השחקן היחיד שבלעדיו הווריורס נראים אחרת לגמרי. התנועה שלו עם ובלי כדור, ראיית המשחק שלו ואפילו רק הנוכחות שלו על הפרקט (והגרביטציה ההגנתית הנלווית לה), הם אלו שמאפיינים יותר מכל את גולדן סטייט בעידן סטיב קר, וזה נכון גם עם דוראנט בסגל.

קארי החמיץ 31 משחקים בעונה הרגילה ו-6 משחקי פלייאוף. בלעדיו הווריורס נראו אחרת לגמרי, ואפילו כששלושת הכוכבים האחרים שיחקו, הווריורס נראו פגיעים ונזקקו להצגה הירואית של דוראנט כדי לנצח. בעונה הרגילה זה לא שינה הרבה, מלבד העובדה שלראשונה בעידן קר לווריורס לא היה את המאזן הטוב בליגה, ונגד סן-אנטוניו החבולים עדיין היה פער אדיר בכמות הכישרון, אבל כמה טוב היה לקבל את סטף במהלך הסידרה נגד ניו-אורלינס. למרות החלודה, קארי השתלט בחזרה על עמדת מנהל המשחק וסחף את חבריו לאליפות שנייה ברציפות. קארי היה המנהיג מאחורי הקאמבק הגדול במשחק 7 ביוסטון, והעובדה שלא קיבל את ה-MVP של סידרת הגמר היא, לדעתי, שוד לאור יום. קארי היה השחקן הטוב ביותר על הפרקט בשלושה מתוך ארבעת המשחקים, וגם במשחק מספר 3, בו היה חלש, קבר שלשה קריטית לקראת הסיום.

בדומה לדוראנט ותומפסון, קארי סימן כמטרה את ה-40/50/90 (אחוזים משלושת הטווחים) בתחילת העונה, וכמו שני חבריו היה כחוט השערה מן ההישג הנדיר: 92% מהקו, 49.5% מהשדה ו-42% משלוש. היה מי שחישב שלולא היה קארי לוקח זריקות התאבדות מהחצי עם הבאזר, הוא היה מסיים עם 50% בדיוק, והיה הופך לשחקן השלישי בהסטוריה שמשיג את הסטטיסטיקה הזו יותר מפעם אחת (בירד, נאש). במדד אחוזים משוקלל, קארי סיים עם 61.8%, הכי טוב בקבוצה למעט מגי ובל, שבעיקר עסוקים בהטבעות.

בסך הכל, עוד עונה מצויינת של הסופר-סטאר.

קווין דוראנט

כמו קארי, נתן עוד עונה משובחת. לצד היעלות המדהימה שלו בהתקפה, בתחילת העונה היו מי שציינו את שמו כמועמד לתואר שחקן ההגנה של השנה. הנתונים הפיזיים הנדירים של דוראנט, שהופכים אותו לבלתי ניתן לשמירה, מאפשרים לו להגן על הטבעת מתחת לסל ולרדוף בהצלחה אחרי גארדים זריזים באזור קשת השלוש. דוראנט התבטא השבוע בנושא תארים עונתיים בליגה, ומדוע שחקן כמוהו לא מקבל את הקרדיט המגיע לו. גם אתם לא מסכימים איתו, אי אפשר להתכחש לעובדה שמדובר באחד השחקנים הגדולים אי פעם.

כמו הקבוצה כולה, דוראנט הוריד הילוך לקראת סוף העונה הרגילה, וכמו הקבוצה כולה נתן פלייאוף אדיר. בעונה הרגילה: 52% מהשדה, 42% לשלוש ו-89% מהקו. 26.4 נקודות למשחק (בדיוק כמו סטף), 6.8 ריבאונדים, 5.4 אסיסטים ו-1.8 חסימות. ההופעה שלו במשחק מספר 3 בגמר נגד קליבלנד היתה הצגה אדירה לפנתיאון.

קליי תומפסון

כנראה השחקן הכי יציב של הווריורס בעונה החולפת, בוודאי הכי עמיד, עם 73 הופעות בעונה הרגילה (הגבוה בקבוצה למעט ניק יאנג). 49% מהשדה, 44% לשלוש, אבל רק 84% מהקו. 20 נקודות למשחק הן ירידה קלה לעומת העונות הקודמות, אבל האחוזים ל-2 ול-3 הם הגבוהים בקריירה. בניגוד לשני הכוכבים אותם ציינתי קודם, קליי לא מצטיין ביצירת מצבי קליעה לעצמו, וכשסטף היה פצוע היה לו הרבה יותר קשה לייצר נקודות. בהגנה הוא הצטיין כתמיד, וכמו בעונות הקודמות נתן פלייאוף נהדר. הצירוף של קזינס עשוי לרווח את המשחק של הווריורס אפילו יותר מבעונות קודמות, ותומפסון עשוי להנות מכך יותר מכולם. העונה הקרובה היא האחרונה שלו תחת החוזה הנוכחי, ובהחלט ייתכן שלקראת החוזה החדש קליי ייתן עונת שיא.

דריימונד גרין

העונה הרגילה של הווריורס התאפיינה בעיקר בפציעות ובעייפות מנטאלית. גרין אמנם החסיר רק 12 משחקים, אבל לצד הצגות גדולות, בעיקר בהגנה, הוא נתן לא מעט משחקים בינוניים. העייפות המנטאלית של הווריורס בלטה במיוחד אצל גרין ואיגודלה, שמצטיינים בהגנה ומנסים להפטר מהכדור כשצריך לזרוק. שלושת האולסטארים האחרים בגולדן סטייט, בעיקר קארי ודוראנט, בורכו בכמות היסטרית של כישרון, שמאפשרת להם להשתלט על המשחק גם כשהם עייפים. גרין משתלט על משחקים באופן אחר לחלוטין: הוא פשוט רוצה יוצר. גרין חושב מהר יותר מיריביו, ונאבק חזק יותר בהגנה בריבאונד. כשהוא עייף, אין לו את הכישרון או האתלטיות לגבור על היריב.

גרין עדיין נתן עונה טובה, אבל לא היה יציב כבעבר. לדעתי, לא היה צריך להבחר לאולסטאר. בפלייאוף, לעומת זאת, גרין חזר לעצמו וניצח, תרתי משמע, על ההגנה של הווריורס. התרומה של גרין לא הצטמצמה לצד ההגנתי בלבד. כמו בעונות קודמות, גרין הוביל את הווריורס באסיסטים מעמדת הפאוור-פורוארד. הנקודה החלשה היא הקליעה לשלוש: 30.1%, הכי נמוך בקריירה מאז עונת הרוקי.

זאזה פצ׳וליה

בעונתו השנייה (והאחרונה) בגולדן סטייט, מעמדו של פצ׳וליה הלך ופחת ככל שהעונה התקדמה. בתחילת העונה הוא עדיין פתח בחמישייה, ובסוף העונה הוא נדחק לקצה הספסל. הרבעים הראשונים בעונה הקודמת היו חלשים, ולמרות שניתן היה לחשוב שהאשמה צריכה ליפול על ארבעת הכוכבים שמסביבו, נשמעו הרבה קולות הקוראים לשינוי בחמישיה. מה שתרם יותר מכל לתחושה שפצ׳וליה צריך לפנות את המקום בחמישייה הפותחת, היה התרומה והאנרגיה שהביאו שחקני הספסל באותה עמדה: מגי, לוני ובל. בסופו של דבר מה שהביא לפיחות במעמדו היה ההבנה של קר שזאזה איטי מדי. פצ׳וליה שחקן חכם, חוסם (לקלעים) ומוסר היטב מעמדת הסנטר, אבל אין לו את הזריזות והאתלטיות הנחוצות כדי להתמודד עם סנטרים צעירים קלי רגליים, ובוודאי שאינו יכול להתמודד עם גארדים כתוצאה מחילוף בפיק-אנד-רול. ככל שהעונה התקדמה היה ברור יותר ויותר שפצ׳וליה סיים את תפקידו בווריורס. שתי עונות, שתי אליפויות – אין מה להתלונן.

אנדרי איגודלה

אנדרי דיבר באופן גלוי על העייפות המנטאלית. ״אנחנו שחקני NBA״, אמר, ״כולנו למדנו איך להתמודד עם עייפות פיזית – עייפות מנטאלית היא מפלצת אחרת לגמרי״. אמר ויישם: במשך רוב העונה איגודלה היה חלש בצורה משמעותית מעונות קודמות, ויותר מכל בקליעה לשלוש. אנדרי העלה הילוך לקראת סוף העונה הרגילה, וכמו גרין היה במיטבו בפלייאוף. איגודלה החמיץ שישה משחקי פלייאוף עקב פציעה, כולל רוב הסידרה נגד יוסטון, והחיסרון שלו הורגש היטב, בשני צידי המגרש.

שון ליוינגסטון

עוד עונה טובה לשון, שתורם היכן שהוא יודע ולא מנסה לעשות דברים בהם הוא לא מצטיין. אתם מכירים עוד גארד בליגה שסיים עונה שלמה בלי לקלוע אף שלשה? 0 מ-5 בעונה הרגילה 0 מ-1 בפלייאוף. בסה״כ שישה נסיונות ב-92 משחקים. מדהים. רק לשם השוואה: סטף קארי לקח 9.8 שלשות בממוצע למשחק בעונה הרגילה, כפול מכמות השלשות שליוינגסטון לקח ב-71 המשחקים בהם שותף בעונה הרגילה כולה. את החסר השלים שון בהגנה ובקליעה יעילה מחצי מרחק. למעט דוראנט, לליוינגסטון יש כנראה את יכולת משחק עם הגב לסל הטובה בקבוצה.

דייויד ווסט

בעונתו השנייה בגולדן סטייט, והאחרונה בליגה, ווסט המשיך להעניק לקר אופציה אמינה מהספסל בשני עברי המגרש. השילוב שלו בחמישייה השנייה בצוותא עם איגודלה וליוינגסטון היה חשוב העונה לווריורס, שהיו באופן מפתיע חלשים ברבע הראשון, וזיכה את הטריו בכינוי ״Three Wise Men״. ווסט היה בורג חשוב לאורך כל העונה, עם כמעט 14 דקות ב-73 משחקים (כמו תומפסון, שני רק לניק יאנג), בהם תרם 6.8 נקודות באחוזים טובים, משחק חכם והגנה טובה. משחק החילופים והבידודים של הארדן, פול ולברון גרם לסטיב קר להגביל את הדקות של ווסט בשתי הסדרות האחרונות, אבל קר עוד יתגעגע אליו בעונה הבאה.

ג׳אבייל מגי

אפרופו געגועיו של קר, מגי, שעבר הקיץ ללייקרס, יחסר לווריורס העונה. מגי הגיע לפני שנתיים לגולדן סטייט, עם תדמית של לא-יוצלח שמככב בעיקר בפינת הפיספוסים של שאק. אפילו קר הודה בכך. שנתיים עם הווריורס שינו את התדמית של מגי ב-180 מעלות, והפכו אותו, בצדק, לחביב הקהל. מגי עבר העונה תהליך הפוך לזה של של של פצ׳וליה: משחקן נשכח בקצה הספסל, אחרי קיץ שבו לא מצא קבוצה שתשלם לו יותר מהמינימום שקיבל באוקלנד, מגי קיבל שוב הזדמנות ושוב לקח אותה בשתי ידיים. האנרגיות שהביא בשני צידי המגרש עזרו לווריורס להתגבר על הרבה פתיחות חלשות. מגי תרם משמעותית גם בפלייאוף, וכאמור יחסר בסגל הגבוהים של הווריורס, שהצטמצם הקיץ, לפחות מספרית.

קוון לוני

ללא ספק הפתעת העונה. אחרי שתי עונות בינוניות, שכללו בעיקר הופעות בגארבג׳, בליגת הפיתוח וברשימת הפצועים, לוני נתן לקר אופציה איכותית בהגנה, סיומת אמינה מתחת לסל ואף קליעת חצי מרחק משופרת. חבריו לקבוצה כנראה ראו את זה באימונים, אבל עבור האוהדים זו היתה מתנה בלתי צפויה לחלוטין. לוני הגיע לשיאו בפלייאוף, והצליח להתמודד בהצלחה עם משחק הבידודים של יוסטון וקליבלנד. לוני קנה לעצמו הרבה קרדיט בעונה הקודמת, וצפוי לקבל הרבה דקות העונה.

ג׳ורדן בל

הרוקי החל לפרוע את השטרות כבר בעונתו הראשונה, ויחד עם מגי ולוני, היווה חולייה נוספת בשרשרת הגבוהים של הווריורס שהגיעה לשיאה בפלייאוף. בל צעיר וחסר את חוכמת המשחק של לוני, לפחות כרגע, אבל הוא הרבה יותר אתלטי. כמו לוני, היכולת ההגנתית שלו קנתה לו הרבה דקות בשלבים המכריעים של הפלייאוף. אחד מהשניים יהיה הסנטר הפותח בעונה הקרובה, עד שקזינס יהיה כשיר.

פטריק מקאו

אחרי עונת רוקי מבטיחה, נראה שמקאו לקח צעד אחורה בעונתו השנייה, ולאו דווקא עקב הפציעה המפחידה שלו, ממנה החלים למרבה השמחה. מקאו נראה כאילו הוא חושב יותר מדי במקום פשוט לשחק. האחוזים ירדו, ואיתם הביטחון, או שמא זה היה להיפך? כנראה אכזבת העונה, ברמה האישית. מקאו יצטרך להאבק מחדש על מקומו ברוטציה בעונה הקרובה.

ניק יאנג

היופי הוא בעיניי המתבונן. כשניק יאנג חתם בקיץ הקודם עם הווריורס, הפרשנים נחלקו לשניים: היו שטענו שהוא לא מתאים, ויהווה חור בהגנה, והיו שטענו שהווריורס הביאו קלעי נהדר במחיר מציאה. אני חשבתי שהוא לא כל-כך מתאים, אבל סמכתי על דעתו של גרין, אחד השחקנים החכמים שאי פעם ראיתי, שרצה אותו בקבוצה. בתום העונה, נדמה היה שכל הפרשנים הסכימו שיאנג היה אכזבה. אני, לעומת זאת, שיניתי את דעתי בכיוון ההפוך. נכון אמנם שיאנג לא היה יציב מספיק בקליעות מחוץ לקשת, אבל לדעתי הוא השתפר בכל השאר ככל שהעונה התקדמה. ראיתי אותו לא פעם עובד יפה בהגנה ומניע את הכדור היטב בהתקפה. אני גם זוכר היטב שלשה ענקית שלו במשחק מספר 7 ביוסטון, שלשה שהורידה את הפער ל-5 בלבד במהלך הרבע השלישי, אחרי דקות ארוכות בהן הווריורס ניסו לשווא לקצץ את הפער שנע באיזור ה-10 נקודות. מי יודע איך הייתה נגמרת העונה ללא השלשה הגדולה של יאנג. בסה״כ, לדעתי ניק יאנג היה סיפור הצלחה. לא מסכימים? ובכן, רוב הפרשנים חושבים כמוכם.

עומרי כספי

עומרי ראוי להתייחסות רחבה הרבה ביותר, ועל העונה שלו כתבתי כתבה נפרדת, כאן:

http://www.israeliwarriorsfan.com/2018/04/10/%D7%9B%D7%91%D7%A8-%D7%9C%D7%90-%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%9D-%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%9B%D7%A1%D7%A4%D7%99/

קווין קוק

הסיבה שבעטיה כספי נחתך. קוק הגיע משום מקום, ועם פציעתו של קארי הפך לאופציה התקפית מספר 3 בקבוצה, אחרי דוראנט ותומפסון. היעילות ההתקפית שלו הקנתה לו מקום בסגל המוגבל של הפלייאוף, וחוזה לשנים הבאות בגולדן סטייט. בהגנה ההתלהבות ממנו הייתה צוננת הרבה יותר, ועם תחילת הפלייאוף נדחק, כצפוי, לקצה הספסל. בסה״כ, סיפור סינדרלה מפתיע. מעניין יהיה לראות אם ישמור על מקומו ברוטציה.

דמיאן ג׳ונס

סנטר אתלטי צעיר שכמעט ולא שיחק. את רוב הדקות שלו קיבל בטרם חתכו את כספ, כנראה כדי לראות אם הוא יכול לתרום במשהו. מישהו שם חשב שהתשובה חיובית. אני הייתי חותך אותו ומשאיר את כספי. בהחלט יתכן שהעובדה שהוא החזיק בחוזה לעונה הבאה (תחת חוזה הרוקי שלו) השפיעה על ההחלטה המצערת. כנראה יקבל יותר הזדמנויות העונה.

GO WARRIORS

העונה החדשה מעבר לפינה, ובטרם נצלול למעמקיה, אני רוצה לסגור חוב ישן ולכתוב על גמר המערב של העונה הקודמת, נגד יוסטון. בעיניי רבים, וגם בעיניי, זה היה הגמר האמיתי, ולקליבלנד לא היה באמת סיכוי ממשי מול הווריורס או הרוקטס.

אז נפתח במובן מאליו, כשמדובר על סידרה שהוכרעה במשחק מספר 7: זה היה צמוד מאוד, וכל קבוצה יכלה לנצח. בדיעבד, קל להסתכל על שלוש אליפויות בארבע שנים ולהתחיל נאום ארוך על כמה הווריורס עדיפים על כל השאר, ואיך דוראנט הרס את הליגה. בפועל, הרוקטס היו קרובים כחוט השערה מניצחון בסידרה, ואם אתם חושבים כמו אריק גורדון, רק חוסר מזל (הפציעה של פול) מנע מהם ניצחון. אפשר כמובן להתווכח על מה היה קורה אילו, אבל לא ניתן, לדעתי, לטעון שהאמירה של גורדון מופרכת, בעיקר לנוכח איך ששני המשחקים האחרונים, בהם פול ישב על הספסל, התפתחו. לי באופן אישי קשה לראות את יוסטון מאבדים יתרון כל-כך גדול שני משחקים ברציפות, אם כריס פול כשיר.

אז איפה האמת? האם הליגה נהרסה בגלל הצטרפותו של דוראנט לגולדן-סטייט? האם הווריורס בנו את אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה? האם לשאר הקבוצות באמת אין סיכוי? האמת, לפחות לדעתי, נמצאת איפה-שהוא באמצע. כן, לווריורס יש את אחת הקבוצות הטובות אי פעם, אבל הליגה לא נהרסה. אפילו לא קרוב. עד כמה הווריורס גדולים אפשר להתווכח, ואולי אכתוב על כך בעתיד, אחרי שהקבוצה הנוכחית תתפרק, אבל הסידרה מול יוסטון הוכיחה עד כמה המחשבה שהליגה משעממת וצפויה היא מחשבה מוטעית ביסודה. אתם יכולים לטעון שהווריורס ניצחו למרות שלא היו במיטבם. זה נכון, אבל מי גרם להם לשחק כך? תנו קרדיט לרוקטס, ששיחקו נהדר בשני צידי המגרש. הווריורס, למעט הפציעה של איגודלה, היו כשירים, ובכל זאת היו על סף הפסד. הרוקטס של שנה שעברה, כמו קליבלנד של לפני שנתיים, היו קבוצה סופר-איכותית, לא פחות טובה מהרבה קבוצות שזכו באליפות, כמו לדוגמא הווריורס של 2015.

אם נביט בסגל של שתי הקבוצות, אני חושב שיהיה קשה לטעון שליוסטון יש יתרון. לרוקטס סגל נפלא, אבל לווריורס יש יותר כישרון. אז איך זה כמעט נגמר בהפסד? אפשר להתווכח, אבל אני מייחס את זה למאמן, או יותר נכון לפילוסופיה שלו. שתי גישות התקפיות שונות בתכלית התנגשו בסידרה הזו. סטיב קר, מאמן נהדר בזכות עצמו, בא מהאסכולה של פופוביץ׳, והוא מטיף להנעת כדור, ולויתור על זריקה טובה כדי להשיג זריקה טובה יותר. השיטה הזו הוכיחה את עצמה אינספור פעמים, אבל יש לה חסרונות. בראש ובראשונה מדובר על איבודי כדור. ככל שתמסרו יותר, כך תגדילו את הסיכוי לאבד את הכדור, נקודת התורפה העיקרית של הווריורס בשנים האחרונות.

למייק ד׳אנטוני יש פילוסופיה שונה לגמרי. ד׳אנטוני אוהב לשים את הכדור בידיים של השחקן הכי טוב שלו, ולבודד אותו באחד-על-אחד, רצוי במיס-מאץ׳ אחרי חסימה וחילוף בהגנה. כדי שזה יעבוד היטב, יש צורך בכוכב-על שיכול לגבור על השומר שלו ולקבל החלטה טובה כשההגנה מתכווצת. בניו-יורק זה לא כל-כך עבד, אבל עם סטיב נאש בפיניקס, ועם הארדן ביוסטון, זה עובד כמו שעון. כריס פול נותן לו אופציה נוספת של מקבל החלטות מהטובים בליגה, וכך ד׳אנטוני מקבל 48 דקות של התקפה יעילה.

כדי להתמודד עם התקפה קטלנית שכזו, אני חשבתי שהווריורס צריכים להאבק בחסימה ולהמנע ככל האפשר מחילוף. נו, אז חשבתי. סטיב קר דווקא ניסה את זה, בתחילת המשחק השלישי, אך פתיחה נוראית שכללה שלל ליי-אפס ודאנקים של אריזה גרמה לו לסגת מהר מאוד מהטקטיקה הזו. בסופו של דבר, הפיתרון של קר היה לשחק עם חמישה שחקנים שיכולים לשמור על הארדן או פול, ולכן ראינו הרבה את קוון לוני וג׳ורדן בל, ופחות את פצ׳וליה ודייויד ווסט. עדיין, השיטה של ד׳אנטוני עבדה היטב, לפחות עד הפציעה של פול. אם אני צריך לקבוע מי מבין המאמנים ניצח במלחמת המוחות, אני נחרץ להצביע על מאמן הרוקטס. אם תחשבו על זה, כל המאמנים, בסופו של דבר, מאמינים בפילוסופה הזו, ולראייה אני אצביע על העובדה שכשחייבים סל, בהתקפה המכריעה של המשחק, כל המאמנים, פחות או יותר, מבודדים את הכוכב שלהם ונותנים לו להכריע את המשחק, בקליעה או באסיסט לזריקה חופשית. אני לא ראיתי אף מאמן שולח את השחקנים שלו להתקפה מכרעת עם תרגיל בסגנון: ״נועו בלי כדור וחפשו את השחקן החופשי״. ד׳אנטוני פשוט לוקח את השיטה הזו ומיישם אותה 48 דקות.

הווריורס ניצחו, אבל אל תבלבלו את זה עד כדי ביקורת ל הפילוסופיה של ד׳אנטוני. את הסידרה הכריעו גורמים אחרים, כמו הכישרון העדיף של גולדן-סטייט, הפציעה של כריס פול, וסידרת החטאות מטורפת של הרוקטס מעבר לקשת במשחק המכריע (27 ברצף). בחוכמה שלאחר מעשה, הדבר היחיד שד׳אנטוני אולי היה עושה אחרת זה לתת לכריס פול הרבה יותר מנוחה בעונה הרגילה. מי יודע, אולי אז הוא לא היה מותח את השריר. אני בהחלט מצפה לראות ירידה בדקות של פול העונה, לפחות עד פברואר-מרץ. כריס פול בריא שווה ליוסטון יותר מאשר יתרון ביתיות.

יהיה מעניין לעקוב אחר המאבק בין שתי הקבוצות הללו. אחרי מה שקרה בעונה הקודמת, יש לשער שהשגת יתרון הביתיות היא מטרה משנית עבור שתי הקבוצות, אבל המאבקים הישירים ביניהן, גם בעונה הרגילה, יהיו צפיית חובה לכל אוהד כדורסל.

GO WARRIORS