חודש: פברואר 2017

התפרקות בדנבר – הווריורס הובסו 132-110

במשחק החמישי העונה אירחו הווריורס את אוקלהומה, למפגש הראשון אי פעם של ווסטברוק ודוראנט כיריבים. זה היה מפגש טעון, ולמרות שגולדן סטייט ניצחו בקלות, זה היה כרוך בהרבה אנרגיה אמוציונאלית. למחרת הווריורס התייצבו בסטייפלס סנטר למפגש עם הפגייה של הלייקרס והובסו. בשלושת הימים האחרוונים התסריט חזר על עצמו: משחק ראשון לדוראנט באוקלהומה מאז עזב, שוב ניצחון קל ושיא של אנרגיה אמוציונאלית, ושוב התפוררות מוחלטת במשחק הבא, הפעם בדנבר.

המשחק היה גמור כבר בחצי הראשון, בו קלעו הנגטס 79 נקודות לעומת 54 של הווריורס. ב-24 הדקות הללו קלעו הנגטס 16 שלשות ב-70% (5 מ-19 לווריורס), והתעללו בווריורס מתחת לסל עם 31 כדורים חוזרים לעומת 12 של גולדן סטייט, כולל 0-17 בנקודות כתוצאה מריבאונד התקפה. המשחק באוקלהומה העלה לכותרות את ה-cupcake כדימוי לרכות. יצא לי כבר לטעום cupcakes קשים בהרבה ממה שראיתי הערב בהגנה של הווריורס. לגבינה שוויצרית יש פחות חורים. הווריורס הגיעו מתים לחלוטין למשחק הזה, ולא הראו אפילו צל של רוח לחימה. שני המשחקים האחרונים, בממפיס ובאוקלהומה, הוציאו מהם את כל האנרגיה. משחק שלישי תוך ארבעה ימים, ולווריורס פשוט לא נשאר דלק.

16 שלשות בחצי שווה לשיא NBA, והנגטס המשיכו להשוות שיאים, כאשר הוסיפו עוד 8 בחצי השני: 24 שלשות (שווה לשיא NBA למשחק) ב-60%. רוב השלשות היו חופשיות לגמרי. הווריורס במקום ראשון בליגה בשמירה על קשת השלוש. לא הערב. הנגטס השיגו איזו זריקה שרצו, השתלטו על הכדורים החוזרים ופשוט מעכו את הווריורס, שלמעט דוראנט נראו חסרי עניין במשחק. אפילו לגרין לא היו אנרגיות הערב. תומפסון קיבל מנוחה עקב פציעה בעקב, וקארי נתן את אחד המשחקים החלשים בקריירה, בשני צידי המגרש: בהתקפה סטף קלע 11 נקודות כולל 1 מ-11 לשלוש, ובהגנה הוא גרם לג’מיר נלסון, או-טו-טו בדיור מוגן, להראות כמו סופר-סטאר.

היתרון צמח עד ל-28, וסטיב קר הבין שהערב הוא לא יקבל דבר מהכוכבים שלו, אז הוא הושיב אותם על הספסל. הרבע הרביעי נפתח בפיגור 22, כשקר מעלה את מקאו, קלארק, לוני, וובר וג’ונס. למי שלא מכיר: פטריק מקאו, גארד רוקי, מקום 9 בווריורס מבחינת דקות למשחק; איאן קלארק, גארד, מקום 8 בווריורס בדקות למשחק; קוון לוני, פורוורד, מקום 12 בדקות למשחק; דיאנטה וובר, גארד, שחקן ליגת פיתוח שחתם על הארכת חוזה ל-10 ימים, במשחקו הרביעי בקבוצה; דמיין ג’ונס, סנטר רוקי, שבילה את רוב העונה בליגת הפיתוח וכמעט לא שיחק במדי גולדן סטייט. החמישייה הנ”ל, בתוספת מקאדו שהחליף את לוני, קצה הספסל של הווריורס, שיחקה חזק. סוף סוף ראינו שחקני הגנה מזיזים את הרגליים ונאבקים על ריבאונד. מול המחליפים של דנבר זה עבד לא רע: וובר שיחק מצויין בהגנה, מקאו הוביל את ההתקפה, ושבע וחצי דקות לסיום היתרון קוזז ל-9 בלבד. משחק פתוח לגמרי.

היה מעניין לראות את הדינמיקה על הספסל של גולדן סטייט. בזמן שהמחליפים פתחו מחדש את המשחק, הכוכבים נעמדו על הרגליים ועודדו אותם מבחוץ. אפשר להנות מהווריורס גם כשהם משחקים חרא. מייק מלון, מאמן דנבר, החזיר את החמישייה הפותחת. סטיב קר העדיף לתת למחליפים לשחק. האמת? אני מסכים ב-100% לצעד הזה. קארי וגרין היו חלשים. אם דוראנט היה נכנס אז זה היה גומר לגמרי את השטף הקבוצתי: שחקני הספסל היו בוודאי מוסרים לו את הכדור ומסתכלים. עדיף היה לתת לזה להמשך, למרות שקשה היה לראות את קצה הספסל של גולדן סטייט מתגבר על החמישייה של דנבר, אפילו כשהם חסרים הרבה חלקים. ואכן, כך היה: הנגטס רצו 0-8 וסגרו סופית את הדלת. הפסד תשיעי לווריורס העונה, כמו בכל העונה הקודמת.

שתי הקבוצות היו חסרות שחקני מפתח: תומפסון, ליוינגסטון, פצ’וליה ודייויד ווסט אצל הווריורס – קנת פאריד, דנילו גלינארי, ווילסון צ’נדלר, דרל ארתור ועמנואל מודייה אצל הנגטס. זה לא מה שהכריע את המשחק, להיפך: למרות שתומפסון הוא האולסטאר היחיד ברשימה הזו, פאריד וגלינארי הם שחקנים מובילים בדנבר. רשימת הפצועים והחולים דווקא נתנה יתרון לווריורס.

דנבר במקום ה-8 במערב, עם יתרון משחק וחצי על פורטלנד. שתי הקבוצות עשו לאחרונה טרייד: מייסון פלמלי לדנבר, יוסוף נורקיץ’ ובחירת דראפט ראשונה לפורטלנד. אם המטרה היא פלייאוף השנה, זהו טרייד מצויין לדנבר. פורטלנד כנראה ויתרו על העונה. המקום היחיד בפלייאוף שנותר בר השגה הוא המקום השמיני, וכנראה שהבלייזרס לא ממש ששים לפגוש את גולדן סטייט בסיבוב הראשון. עדיף ללכת לדראפט.

עוד יומיים סקרמנטו באים לביקור, ואח”כ, סוף סוף, הפגרה המיוחלת של האולסטאר. הווריורס זקוקים למנוחה. קר וארבעת הכוכבים יטוסו לניו-אורלינס, אבל לפחות תהיה מנוחה מנטאלית מהלחץ של המשחקים. מזל טוב, שון ליוינגסטון, להולדת הבת!

GO WARRIORS

ניצחון לדוראנט באוקלהומה, 114-130

המשחק הזה קיבל תשומת לב לא בגלל הכדורסל, אלא בגלל הסיפור האנושי מאחוריו. כך הוא גם ייזכר. קווין דוראנט חזר לאוקלהומה וניצח. די בקלות. הכותרות יתרכזו בשריקות הבוז, בטראש-טוק בינו לבין ווסטברוק ובהתלהטות היצרים אחרי העבירה של של רוברסון.

זה לא שאי אפשר לדבר על כדורסל. אפשר בהחלט. קווין דוראנט בעוד תצוגה אדירה מול אוקלהומה השנה. 113 נקודות הוא קלע נגדם בשלושה משחקים העונה. אפשר לדבר על 9 מ-19 לספלאש ברדרס מעבר לקשת. אפשר לדבר על ווסטברוק, שסיים עם 47 נקודות, 11 ריבאונדים ו-8 אסיסטים, אבל גם עם 11 איבודי כדור. 27 איבודי כדור יש לווסטברוק מול הווריורס בשלושה משחקים העונה. אפשר לדבר על כל אלה ועוד, אבל הערב הסיפור האנושי מעניין הרבה יותר, והסיפור הזה הוא בראש ובראשונה מערכת היחסים בין ווסטברוק לדוראנט.

הרבה בוז וקריאות גנאי ספג דוראנט הערב. גם הרבה שלטים מרובי שנאה וכעס. זה הכל מובן וצפוי. את עיניי תפס דווקא שלט שוחר שלום: “?Why Can’t We Be Friends”, ולצידו תמונות של דוראנט ווסטברוק. מבלי לשאול אותו, אני מנחש שדוראנט היה חותם על זה ללא היסוס. דוראנט הוא זה שעזב, ולא טרח להודיע לחברו הקרוב ביותר, ששמע על כך כמו כולם בתקשורת. לפעמים צריך להרים טלפון גם כשלא נעים, ודוראנט לא עשה את זה. ווסטברוק כועס, ואפשר היה לראות את זה היטב הערב. הדחיפות, הטראש-טוק, המשחק הפיזי אל תוך הגוף של דוראנט… אלא מה? ככה ווסטברוק משחק. הוא תמיד כועס. הוא אף פעם לא מחבק שחקני יריב לפני או אחרי המשחק. המשחק הערב הציב אותם זה מול זה כיריבים. לדעתי, הרבה יותר מעניין יהיה לעקוב אחריהם באול-סטאר.

אינני חובב אול-סטאר. בשנים האחרונות כמעט ולא צפיתי במשחקים הללו. תחרות ההטבעות הפכה לתחרות של רעיונות קומיים ועזרים טכניים, ולא יש אתלטיות ויצירתיות נטו. משעמם! הדבר היחיד המעניין בסופשבוע של האול-סטאר הוא תחרות השלשות. השנה, לעומת זאת, אני לא אחמיץ את המשחק בגלל סיבה אחת בלבד: לראות את הדינמיקה בין ווסטברוק לדוראנט. השניים יהיו באותה הקבוצה, באווירה של חיוכים וחוסר תחרותיות. לראשונה מאז עזב דוראנט את אוקלהומה, השניים יוכלו לשתף פעולה. קודם כל, נשאלת השאלה האם הם אכן יהיו על המגרש באותו זמן. דוראנט נכלל בחמישייה הפותחת, ווסטברוק לא. טכנית, סטיב קר יכול לשחק עם החילופים בצורה כזו שהם אף פעם לא יהיו ביחד על הפרקט. אם זה יקרה, זה סימן שהיחסים עכורים עד כדי כך שלפחות אחד מהשניים (כנראה ווסטברוק) ביקש מקר לא לשלב אותם ביחד. שום תירוץ אחד לא יתקבל.

לעומת זאת, אם אכן נזכה לראות אותם ביחד, איזו דינמיקה נראה? הם ימסרו זה לזה? חיוכים? היי-פייב? אם זה יקרה, המסקנה שלי היא שמישהו אירגן איזו סולחה מאחורי הקלעים. המשחק הוא רק הפינאלה של סוף השבוע. השחקנים נמצאים ביחד שלושה ימים ויש שפע של הזדמנויות למפגש ולאיחוי הקרעים. ומה אם נראה אותם משחקים יחד אך מתעלמים זה מזה? אז נדע שצריך לחכות עם הסולחה, מי יודע כמה זמן. אולי אפילו שנים. בכל מקרה אני, כמו מיליוני אוהדים ברחבי העולם, אעקוב בשבע עיניים על צמד החברים לשעבר.

ועוד מילה לגבי הת’נדר. ראיתי אותם 3 פעמים העונה במשחקים נגד הווריורס, ועוד היילייטס פה ושם ממשחקים אחרים. לי באופן אישי קשה להתחבר עם שחקן שאף פעם לא מחייך ותמיד נראה כאילו הרגע גררו לו את האוטו, אבל מה שווסטברוק עושה העונה הוא לא פחות ממדהים, מעורר השראה. ממש קשה למצוא סופרלטיבים. ממה שראיתי, משחקת סביבו חבורה של נגרים. טוב… אני אולי מגזים קצת, אבל עם השחקנים שמסביבו, להיות במקום שביעי במערב, 3 משחקים מהמקום הרביעי, עם מאזן של 24-31, זה הישג אדיר. תעודת הצטיינות. האיש תחרותי ברמות מטורפות. אי אפשר לא להעריך שחקן כזה. ווסטברוק מוביל את הת’נדר לפלייאוף, והעונה הם כבר ניצחו בין השאר את הקליפרס (בהרכבם המלא), את יוסטון, את ממפיס ואת קליבלנד. פשוט כל הכבוד.

הווריורס, מן הסתם, נמצאים במקום אחר לגמרי. עם מאזן של 8-46 בשלב זה, יש להם סיכויים טובים מאוד להבטיח יתרון ביתיות לכל אורך הפלייאוף. שני משחקים נותרו עד לפגרת האול-סאטר. ביום שני הם בדנבר, נגד הנגטס המשתפרים, ויומיים לאחר מכן הם חוזרים הביתה למפגש עם סקרמנטו, הקבוצה האחרונה שניצחה אותם. המשחק בדנבר, אחרי שני המשחקים האחרונים, מריח קצת כמו מלכודת.

GO WARRIORS